אז לפני כמה ימים (נכון לתחילת כתיבת הפוסט) סטטיק הוציא אלבום סולו שני, עם השם “להרים”. שם שהוא הכרזת כוונות. כמה ימים לפני שהוציא אותו, הוא העלה סרטון לאינסטגרם בו אמר את הדברים הבאים:
אני רוצה לעדכן אתכם בהודעה חגיגית זו שאני כותב את האלבום השלישי שלי. שזה בטח נשמע לכם מוזר כי אני בכלל באלבום הראשון מבחינתכם ואני עוד לא הוצאתי את השני. אבל הסיבה שזה קורה זה בגלל איך שהמוזיקה נראית עכשיו בארץ. כאילו, לפני עשור בערך הבאנו לכאן את הדבר הזה שנקרא פופ ישראלי, ואני מרגיש שבתור מי שהביא את זה אז, יש לי את הזכות לשפוט את זה גם היום, ולהגיד: בואנ’ה, אני מקווה שהקולגות שלי רואים את זה כמו שאני רואה את זה, כן, אבל הדבר דועך ומשתנה, והגיע הזמן שנמציא אותו מחדש כמו שהמצאנו אותו אז, וזה בדיוק מה שאני עושה באלבום השלישי. אבל מרגיש לי שהאלבום השני עכשיו קיבל שליחות עוד יותר גדולה, ויכול להיות שזה יהיה הגראנד פינאלה של הפופ הישראלי. זאת אומרת, שזה שירת הברבור של הפופ, שזה הדרך לחגוג את מסיבת הפרידה מהפופ כמו שאנחנו מכירים אותו. אז יכול מאוד להיות שזה מה שאני צריך לעשות: פשוט להוציא את האלבום השני. יש מצב. דעות?
אז הנה הדעה שלי, סטטיק: קודם כל, אתה לא ממש “הבאת לכאן” את הפופ. כדי להיות הוגן, סטטיק ובן אל היו אלה שמיצבו את הפופ במיינסטרים, אבל זה קרה אחרי שנים שאמני פופ ישראלים, למשל צביקה פיק, נלחמו על מקומם בסצנה שנשלטה ע”י רוק ומוזיקה מזרחית. אבל בעצם, גם המוזיקה המזרחית שפרצה לחיינו בסוף שנות התשעים היא פופ - פשוט פופ מזרחי. סטטיק ובן אל (וג’ורדי כמובן) אחראים לפופלריזציה של הפופ המערבי.
סטטיק דווקא צודק כשהוא אומר שהפופ “דועך ומשתנה”, אני מניח כהתייחסות למצב המוזיקה הישראלית מאז השבעה באוקטובר. אבל הפופ “דעך והשתנה” עוד הרבה לפני המלחמה. שיריה הממוצעים של אנה זק הם דוגמה טובה, וכך גם “חרבו דרבו” המזעזע, אבל הדוגמה העיקרית לכך היא אלבום הסולו הראשון של סטטיק עצמו, “לירז”. אמנם הבחירה להפוך את סטטיק לאלטר-אגו התבררה כמוצלחת בשיר הנושא, שהצליח להכניס קצת היפ-הופ אמיתי למיינסטרים, וגם שיר הסיום “מחול” היה אישי ומרגש (למרות שאני עדיין חושב שהוא היה צריך להיות אקוסטי במלואו), אבל האלבום כמקשה אחת הוכיח דווקא את ההפך ממה שחשבתי כל השנים: סטטיק הוא כלום בלי בן אל. ונראה שאפילו סטטיק הבין את את זה, כי ב”סופרסטארית” סטטיק מעוות את קולו עד שהוא נשמע כמו בן אל.
ונחשו מה? את בן אל המפוברק הזה שומעים אפילו יותר ב”להרים”. “לירז” לפחות היה זכיר. אני לא זוכר אפילו שיר אחד באלבום הזה. עכשיו הקשבתי לחלקים משירים כדי לרענן את זכרוני, וזה עדיין לֶיְים רצח. אין פה את האסקפיזם הגרנדיוזי הקיצי של רוב השירים שעשה עם בן אל, אבל גם אין פה איזו ליריקה חודרת ללב, כמו שהייתה קצת ב”לירז”. יש ניסיון ב”אמא”, שיר בו סטטיק לראשונה עוסק לעומק בהוריו הביולוגים, אבל זה פשוט לא עובד כמו שצריך. חוץ מזה, חציו השני של האלבום זורק עלינו לא פחות מחמישה שיתופי פעולה, מתוכם ארבעה שלא רק מגיעים אחד אחרי השני, אלא אף מהווים את סיום האלבום. הם ללא ספק החלק החלש. אחד מהם, “אוי ואבוי”, הוא כרגע השיר הכי נצפה מהאלבום ביוטיוב, ככל הנראה בזכות שמו של עדן חסון. “מכשפה” רק מדגים את הפוטנציאל המבוזבז של עדי ביטי, שבאופן מוזר הוציאה את השירים הכי טובים שלה לפני גיל 15. “טור דה פראנס” בשיתוף סטפן לגר הוא שיר מחפצן נשים בצורה עילגת, ולא הייתי מדגיש את זה אם השיר היה כיפי - והוא לא. יש שת”פ עם נס וסטילה שרק מזכיר לי את ההתדרדרות שלהם מ”תיק קטן” הכיפי ל”חרבו דרבו” הכבד שעושה לי לא נעים, אבל לא ייאמן שלנס יש את הביצים… או הביציות להשוות את עצמה לאמינם.
לפני סיום, אני חייב לדבר על הקליפים. הקליפים ל”להרים” יותר מונפשים מהקליפים ל”לירז”, והם מאוד נשענים על טיפוגרפיה קינטית, שזה מה שכל אחד ניסה לעשות באפטר אפקטס כשהוא היה בן 10 (גם אני). הייתם מצפים שזה יגרום לקליפים להיות טובים יותר בעיני… אבל לא. הקליפים לאלבום הקודם הצליחו באיור אחד להביע את כל השיר, ובסגנון אחד, שהסתמך אך ורק על שחור ולבן, להביע את כל האלבום. הקליפים החדשים הם מה שאני קורה לו “קליפ אודיה”. הסגנון הזה הוא מה שיש עכשיו בכל הקליפים של כל הזמרים. וזה סמלי באופן מחשיד: סטטיק הפך ממוביל הסוגה לזמר פופ סוג ד’. וזה בעיקר עצוב בהתחשב בעובדה שסטטיק ובן אל הביאו לפה את מהפכת הקליפים המושקעים. הקליפ ל”טודו בום” הוא קלאסיקה של הדור שלנו, בין השאר בזכות העובדה שהם הביאו את רון פאקינג חולדאי לקליפ לשיר פופ. אז לראות את סטטיק עושה קליפים כאלה מעפנה מדכא אותי. אגב, גם אודיה משתפת עם סטטיק פעולה באלבום, ברצועה שחותמת אותו. על שיתוף פעולה כזה מדכא אין מה להגיד.
עכשיו לפנות בוקר, ובעת הכתיבה של הביקורת, שמתי לב שערוץ היוטיוב הרשמי של סטטיק ובן אל אשכרה מגיב לאנשים שכותבים מחמאות. קשה לי להאמין שזה באמת סטטיק, אבל זה עדיין נחמד.
בכל מקרה, האלבום הזה מאכזב ברמות, ואם זו מסיבת הפרידה של הפופ הישראלי, אז אין סיבה לעצור את הנשימה לקראת האלבום השלישי.